" הילד שלי הופך להיות חברותי יותר ויותר"

" הוא הרבה יותר חייכן, מצב הרוח שלו טוב יותר, נראה לי שהוא ילד יותר נינוח"

"אני מודה, בתור אדם מאוד סקפטי, אני לא מרשה לעצמי לייחס את כל השינוי לטיפול. הילד שלי גדל ומשתנה, ויכול להיות שהשינויים האלה היו קורים לבד. אבל מצד שני במשך שנה וחצי לא ראיתי שינויים כאלה קורים אצלו, ודווקא בתקופה הזו (של כארבעה חודשים), כן ראינו את השינוי קורה."

הלידה של אלון הסתיימה בוואקום. ביום למחרת הלידה אמרתי לעצמי שלא חשוב איך היתה הלידה, העיקר שהילד שלי בריא ואני בריאה. (ואני עדיין עומדת מאחורי כל מילה מאז) אבל לא ידעתי שלידת ואקום יכולה להיות טראומתית גם לילד, ושיהיו לה השלכות בהמשך החיים.
עם הלידה של אלון, נולדתי גם אני בתור אמא, ולאט לאט פיתחתי חושים של אמא.
אלון מאוד סבל מקוליק, מגיל 10 ימים ועד גיל 3.5 חודשים.
בשלב מסויים (בערך בגיל שלושה חודשים) שמתי לב שהוא ילד מאוד לא רגוע. הוא לא ישן טוב במהלך היום (הוא ישן פרקי זמן קצרים של כחצי שעה בכל פעם), כשהוא מתעורר מהשינה הוא לא רגוע, היה לו קשה מאוד להירדם, וכשהוא היה ער, הוא לרוב לא היה נינוח.
אני יודעת שכל ילד נולד עם הטמפרמנט שלו, ויש ילדים עם מזג פחות נוח, ולכן השלמתי עם המצב (הרי בכל מקרה אני אוהבת את הילד שלי).

כשאלון היה בערך בן 9 חודשים, נתקלתי בכתבה על שיטת קרניו סקראל, שסיפרה על ילד שנולד בלידת וואקום וסבל גם הוא מקוליק (לדברי הרופאים), וטופל בגיל מאוד צעיר בשיטה, שחוללה פלאים בילד ובהוריו.
הדבר הראשון שעלה לי לראש היה, שעם הילד הבא שלי אנחנו (ההורים וגם הילד) לא צריכים לסבול. כעבור זמן מה, התחלתי לחשוב שאולי זה יכול לעזור לאלון, למרות שהוא כבר מזמן עבר את תקופת הקוליק.

מה שהביא אותי לחשוב שכדאי לטפל באלון היה העובדה שהוא נשאר ילד לא שקט.
היה לו קשה להירדם, הוא היה מתעורר מספר פעמים בלילה (גם בגיל שנה וחצי), היה לו מאוד קשה להקשר לאנשים (סבים, דודים, מטפל), לאחר שהוא נגמל מההנקה היה לו צורך חזק מאוד לנשוך, ובכלל בשלב מסוים התחלנו לקרוא לו "אומפי" כי הוא היה אומר כל הזמן "אוף". הרגשנו שיש לנו ילד זועף.
מה שהטריד אותי במיוחד היה המחשבה שאלון חווה את העולם כמקום לא נעים.
שאלתי את עצמי איזו תמונה של העולם מצטיירת לו בתקופה הזו, ואיך זה ישפיע על תפיסת העולם שלו בעתיד.
בשלב הזה החלטתי לפנות לטיפול בשיטה.

התייעצתי על השיטה עם מדקר שאני סומכת עליו, והוא המליץ לי ללכת דווקא לטיפול בדיקור. במקרה הוא מצא חומר על שיטת קרניו סקראל, וציין את המקרים שבהם הטיפול מתאים. מה שאני זוכרת במיוחד היה "לידת ואקום", "חוסר שקט", "צורך בלנשוך". ואז החלטתי שאני "הולכת על זה".

אני רוצה לציין משהו שמאוד חשוב לי, הוא אולי נראה טריוויאלי, אבל בכל זאת –
אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הילד שלי. כמה שחשבתי שטיפול יכול לעזור לו, לרגע לא רציתי לקבל ילד אחר. רציתי שאלון יישאר הוא, אבל שיוכל לחוות את העולם בצורה יותר נעימה. שההתמודדות שלו, עם אנשים, עם חוויות, עם תסכולים תהיה יותר קלה, ותשאיר לו זיכרון חיובי.

הפעם הראשונה שנפגשנו עם לילך, היתה לא מוצלחת במיוחד. קשה להגיד שאלון קיבל טיפול, הוא היה עסוק בלברוח מלילך בכל דרך אפשרית, ואנחנו היינו עסוקות בלרדוף אחריו. הוא פשוט לא רצה שלילך תיגע בו. לא היה מה לדבר על לגעת בראש, בעורף ובגו, אבל דרך הבטן לילך הצליחה להגיע לכמה נקודות.
באותו הלילה אלון ישן גרוע, אפילו יותר גרוע מבדרך-כלל. אבל יומיים אחרי ראיתי שיפור בשנת הלילה (פחות התעוררויות, והוא קם בבוקר קצת יותר מאוחר). לקראת הטיפול הבא השינה חזרה להיות כמו פעם – כאילו שהשפעת הטיפול פגה.

גם בפעם השניה היה סיפור דומה. אלון לא רצה שלילך תיגע בו, אבל בכל זאת ראינו שיפור, הוא נתן לה לגעת בו יותר, ונתן לה לגעת לו בגו. גם הפעם בלילה לאחר הטיפול ראיתי נסיגה, ובלילות אחריו ראיתי התקדמות באיכות השינה שלו.
מהפגישה השניה התחלתי לדאוג לאלון לסביבה נעימה, כלומר סרטים במחשב שהוא אוהב לראות, וזה גרם לו להיות יותר נינוח, וכך הוא נתן ללילך להתקרב אליו.
אני חושבת שבפגישה השלישית או הרביעית ראיתי שהקרח נשבר, ואלון ממש רגוע בזמן שלילך טיפלה בו.

אני מאוד רציתי לראות שינויים בין לילה, וכל הזמן חיפשתי "מה השתנה".
בין טיפול לטיפול היה לי מאוד קשה לראות שינוי, וגם אם היה שינוי לא ידעתי אם ליחס אותו לטיפולים או להתבגרות של אלון. לאחר כחודש יכולתי לראות שאלון הפסיק לנשוך אותי, ושנת הלילה שלו הפכה להיות רציפה יותר.
זה היה שינוי משמעותי בעייני כי אלון נגמל מההנקה בגיל שנה וארבעה חודשים, ועד הגיל הזה הוא היה יונק בלילה. כשהוא נגמל, נגמרה גם הנקת הלילה, אבל הוא לא הפסיק להתעורר בלילה ולהזדקק לי כדי לחזור לישון. כשהגענו אל לילך לטיפול, אלון כבר היה 3 חודשים אחרי הגמילה, ולמרות זאת התעורר פעמיים במשך הלילה).

במהלך הטיפול היו לנו שתי הפסקות ברצף הפגישות. בכל פעם כשחזרנו לפגישות אחרי ההפסקה, אלון היה זקוק לתקופת הסתגלות מחדש, מה שהצריך מאיתנו הרבה מאמצים להושיב אותו לקבל טיפול, וזה היה מאוד מתסכל מבחינתי.
התסכול נבע מזה שלא היה מאוד ברור שאנחנו (ההורים והצוות המטפל) רואים תוצאות מהטיפול, ומעצם העובדה שאני צריכה להשקיע הרבה מאמצים על-מנת שאלון יקבל את הטיפול.
למרות הקושי לחזור לטיפול מההפסות, אני שמחה שהתעקשתי על זה, הפירות של הטיפול ניכרים בו, והיום כחודשיים אחרי גמר הטיפול, אני מוצאת את עצמי מתפלאת על הפתיחות שלו, ועד כמה זה לא היה אופייני לו.

למשל:
אלון הולך למשפחתון שבו יש זוג (בעל ואישה) שהם המטפלים, ולהם זוג בנות תאומות בנות 9. במשפחתון היו איתו כל השנה עוד שני ילדים, והתחושה שלי היתה שבאמת הוא נמצא במשפחה חלופית במהלך היום.
המטפל של אלון היה מספר לי מידי פעם, שהיום לשם שינוי אלון הסכים להתחבק איתו, או לצאת איתו לטיול וכדומה.
אחרי כ-8 פגישות עם לילך, סיפר לי המטפל שאלון הרבה יותר נפתח אליו ומתקרב אליו. זה היה מבחינתי הישג גדול, כי זה בדיוק מה שהרגשתי שאלון צריך עזרה בו.

הטיפול של אלון נמשך 11 מפגשים. בשבוע אחרי המפגש האחרון ילדתי את הבן השני שלנו. אלון היה אז בן שנה ועשרה חודשים.
העובדה שנולד לו אח, וגם שאלון מגיע לגיל שנתיים מייצרת הרבה חומר להתמודדות איתו.
כחודש אחרי שילדתי שמתי לב, שאלון נהנה להיפגש עם הסבים והסבתות שלו, נהנה לשחק בחברת הדודים שלו, מה שבעבר לא קרה. הילד שלי הופך להיות חברותי יותר ויותר.
במקביל שמתי לב שהוא הרבה יותר חייכן, מצב הרוח שלו טוב יותר (בגבולות הסביר לגיל שנתיים ), ונראה לי שהוא ילד יותר נינוח.
מידי פעם אני ואבא שלו מתפלאים מחדש עד כמה אלון מפתיע אותנו במצב הרוח הטובים שלו, איך הוא נהנה להכיר אנשים חדשים, הוא חייכן וחמוד איתם, ועוד ועוד.

אני מודה, בתור אדם מאוד סקפטי, אני לא מרשה לעצמי לייחס את כל השינוי לטיפול. הילד שלי גדל ומשתנה, ויכול להיות שהשינויים האלה היו קורים לבד. אבל מצד שני במשך שנה וחצי לא ראיתי שינויים כאלה קורים אצלו, ודווקא בתקופה הזו (של כארבעה חודשים), כן ראינו את השינוי קורה.

אמא של אלון
15.8.09

Posted in: המלצות, המלצות מטופלים